פנטזיה על בר אילן

בסיפור זה תאורים אלימים וקשים, לא לבעלי לב חלש.

חלק ניכר מבחרותי עברה עלי באוניברסיטת בר אילן. למדתי שם במחלקה להיסטוריה כללית. בילית שעות בספריה להיסטוריה ועשיתי זאת לא רק מסיבות אקדמיות אלא בעיקר כי הייתי דלוק על הסטודנטית שעבדה בספריה. אני פחדן וחושש מנשים אז לא גיליתי לה את רגשותיי, אבל היא מילאה חלק נכבד בפנטזיות שלי. ברצוני להביא בפניכם אחת כזו.

ההרצאה של פרופ' גניזי הסתיימה ואני מיהרתי לספריה להיסטוריה בכדי שאוכל להביט בהדס אהובתי. הדס הייתה יפיפייה עם שער שחור ומתולתל ועור בצבע מוקה שהרתיח את דמי בלהט. היא הייתה דתיה ולכן כיסתה את גופה בבגדים אבל מתחתם הבחנתי בקימוריה החטובים שהציתו אש בלבי ובגופי. המחשבה שאראה את מושא תשוקתי שמחה את ליבי והצמיחה את העץ שבין רגליי. ניסיתי להסתיר את הבליטה במכנסיי באמצעות משיכת החולצה כלפי מטה. זה היה טריק שבו השתמשתי מאז בית הספר היסודי, אך ללא הועיל. קבוצה של בנות שעברה לידי סיננה לעברי בלעג, "מה אתה מסתיר שם גזר גמדי?" אדום ונבוך כולי ניגשתי לספרייה ברגלים כושלות.
על דלת הספרייה נכתב: "הספרייה סגורה לרגל שיפוצים". ספריית המחלקה הייתה בסך הכול, חדר אחד לא גדול במיוחד, במתחם של האזבסטונים באוניברסיטה. ראשי המחלקה החליטו להרחיב את הספרייה ולהוסיף לה עוד חדר ולכן נסגרה הספרייה לרגל שיפוץ. עמדתי לעזוב כשפתאום נפתחה הדלת. הדס עמדה בפתח, היא הממה אותי כל כך עד שכחתי להסתיר את איבר מיני הזקור. למזלי היא לא שמה לב לכך או שהבחינה בזאת אבל לא הייתה מרושעת כמו הנשים האחרות.
בקול רך וחושני היא אמרה לי "אליהו נכון?, אתה יכול לעזור לי במשהו?
״כן״ עניתי רועד ומזיע כולי. נכנסתי אחרי הדס והתבוננתי בעכוזה השובב, דמיינתי איך אנו מתעלסים בלהט על רצפת הספרייה. הדס הוליכה אותי אל החדר השני של הספרייה וביקשה ממני לעזור לה לסדר את הספרים על המדפים. היא אמרה שאתחיל ושהיא תחזור בעוד מספר רגעים לסייע לי. התחלתי במרץ במלאכה כשלפתע הרגשתי את ידה הענוגה של הדס על כתפי. הסתובבתי אליה מחויך כולי וראיתי אותה אוחזת במחבת כבדה ומנחיתה אותה על ראשי. מעוצמת המכה איבדתי את הההכרה.
התעוררתי ערום וכפות באזיקים בידיים וברגלים למדפים של הספרים השמורים בספרייה. ניסיתי לזעוק לעזרה אבל פי היה חסום בסרט הדבקה, השתדלתי להיחלץ מהאזיקים אבל הם היו הדוקים מדי. הדלת נפתחה והדס נכנסה פנימה ובידיה צנצנת שקופה וגדולה, אליה הצטרף נהר גדול של סטודנטיות. הן היו אולי שלושים במספר והתקרבו אלי במבט מאיים. התחלתי לרעוד כעלה נידף. הן צחקו עלי באומרן "תראו איך הוא משקשק מפחד". הדס הרגיעה את הבנות ואמרה להן, "שקט בבקשה אני רוצה להתחיל, כמו שאתן יודעות הספרייה שלנו עוברת שיפוץ ואנו זקוקים לכסף. לכן החלטתי לערוך מסע התרמה. אליהו" וכשאמרה את שמי תפסה בידה את לחיי ומחצה אותם, "הסכים לעזור לי בהתרמה, האמת שהכרחתי את החרא הקטן".
"הרעיון הוא כזה״, המשיכה הדס, ״כל אחת מכן מוזמנת להכות חזק ככל האפשר במידלדלים של הכלומניק המושתן הזה, על כל מכה תצטרכנה לתרום שני שקלים לספרייה. שקל על כל אחד מהאשכים שיש לאליהו, אה סליחה שהיו לו. אם לדוגמא מישהי תחבוט בו חמש פעמיים היא תתרום עשרה שקלים לספרייה ואם תרצה עשר מכות תתרום 20 שקלים". לאחר דברי ההסבר הזמינה הדס את הסטודנטיות לבצע בי את זממן. הן נעמדו בשורה והחלו להכות בי. הן בעטו בי עם השפיץ של הנעל, עם הסוליה והעקב, יחפות, נתנו לי אגרופים לביצים ואפילו נגיחות. כל פעם שאחת הבחורות התכוונה להכות בי, יעצו לה חברותיה כיצד להעצים את כאבי. הנשים האחרות בחדר עודד את המכה בקריאות, "קדימה תשברי לו ת'ביצים, חסלי אותו!״ הן גם צילמו את ההכאה שלי בטלפונים הניידים שלהן כדי להנציח את השפלתי.
לאחר שספגתי מכות הגונות מ-כ15 נשים, כולל הדס, התחלתי לאבד את הכרתי. אחת הבנות מצאה פתרון והשפריצה עלי קצף מהמטף של הספרייה. זה עוררי אותי לזמן קצר, עד אשר בחורה נמוכה וקטנה בשם ליאת שלמדה איתי בסמינריון המחלקתי, קפצה על השולחן וזינקה משם בקפיצה קרטה שלא הייתה מביישת את ברוס לי. נעלי העקב שלה חדרו בעוצמה אדירה את אשכי ופינצרו אותם כמו צמיג מקולקל. כאב אדיר זעזע את כל גופי ועיני נכנסו לחוריהן. הראש שלי נשמט בעוצמה קדימה ושוב איבדתי את הכרתי והפעם באופן מוחלט.
התעוררתי בבית החולים, ידי הייתה מחוברת לעירוי ומבושי היו חבושים בתחבושות גדולות. לחדרי נכסנה אחות מלווה ברופאה, "זה החולה שהביאה המשטרה?", שאלה הרופאה את האחות. "כן, השיבה האחות, השוטרים מצאו אותו עירום ועם חבלה חמורה מאוד באשכים. קצינת המשטרה אמרה לי שבכל שנותיה כשוטרת לא נתקלה בהתעללות כזאת". "כנראה״, שיערה הרופאה, ״שהוא התעסק עם האנשים הלא נכונים, או עם הנשים הלא נכונות" אמרתי בלחש. "טוב״, פסקה הרופאה, ״בואו נראה עם מה יש לנו עסק". היא הסירה בעדינות את התחבושות ממני והנידה את ראשה, תוך שהיא אומרת, "ממש חביתה מקושקשת עשו לך שם", למשמע המילים האלה, כמעט ופרצה האחות בצחוק, היא כיסתה את פיה בידה, כדי שצחוקה לא יצא החוצה. הרופאה המשיכה, "שמע בחור צעיר אם יש לך תוכניות להקים משפחה, שכח אותן מהר. בנוסף, אני מציעה לך גם לא לאונן, זה עלול לגרום לך כאב נוראי. כפי שמת לב חיברו אותך לקטטר", היא הרימה את השקית עם השתן כדי שאראה את הקטטר, "אתה תסתובב אתו עוד זמן ארוך, בואי נמשיך בביקור, יש לנו עוד חולים, תני לאליהו עוד נוזלים וגם הרבה מורפיום, הוא יצטרך את זה".
הרופאה והאחות יצאו ואני המשכתי לשכב על המיטה כמו שבר כלי מוחלט, לפתע נכנסה לחדרי אישה יפה לבושה בשחור. היא הרכיבה משקפי שמש שחורים וגדולים על עיניה והחזיקה בידה זר פרחים. האישה התקרבה אלי והניחה את הפרחים על הכוננית על יד המיטה שלי. היא נראתה לי מאוד מוכרת וניסיתי לנחש מאין אני מכיר אותה. בתנועה מהירה הסירה האישה את משקפיה והמציאות הכתה בעוצמה בפני. זו הייתה המענה שלי, הדס, מה היא עושה כאן?
רציתי לצעוק, אבל הדס שמה את ידה על פי וסימנה לי לשתוק. פחדתי ממנה ולא העזתי לקרוא לעזרה. היא שלחה את ידה ואחזה בצינור שהשתפל מזין הקטן והמצומק שלי, "אם תעז לצעוק, הזהירה אותי הדס, אני אעקור לך את הזין ביחד עם הקטטר אז תהיה בשקט ותקשיב. אתה לא תספר לאף אחד אף פעם מה שקרה לך בספריה, אם תעשה את זה אני וחברות שלי נחזור והפעם נגמור אותך לגמרי. בנוסף, אתה חייב לי 500 שקלים, למה? אתה בטח שואל", קראה הדס את מחשבותיי, ״כי דממת כמו תרנגולת שוחטה על רצפת הספרייה שלי והייתי צריכה לנקות את הדם המסריח שלך, אז ברגע שתצא מבית החולים תיגש לספרייה עם השקית של השתן בין הרגליים שלך ותיתן לי את הכסף שלי, כי אחרת אתה לא רוצה לדעת מי יקרה, האם אני ברורה?", שאלה אותי הדס, ״כן״ אמרתי לה בקול חלש. היא הרפתה מהקטטר והכניסה לי אגרוף אחרון בין הצלעות, התקפלתי בכאב וראיתי אותה יוצאת מהחדר.