כאב ראש – חלק ב

זהו המשך לסיפור כאב ראש – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

יום רביעי. ערב ירושלמי קר ורטוב ללא עננים וללא ירח, חשוך מאד למעט כמה פנסים בחצרותי וברחוב.

19:30 מתבונן במצלמת האבטחה ברחל ויוסף היוצאים מהקליניקה, יוסף שואל משהו, בתשובה רחל גוררת אותו ימינה לחצר החשוכה (לדעתה..) שלי במקום שמאלה לשביל היציאה מהחצר. יוסף מתנגד אבל רחל מושיבה אותו על המדרגות, מרימה את חצאיתה הכבדה, דוחפת את פניו לכוס השעיר וכפי שאני יודע היטב, בהכרח עם ריח חריף של שתן וזרע, שלה ושלי. מעניין מה הוא עושה שם והאם זה יופיע ביומן הסקס שהם חייבים לי.

19:45 – מתקלח, מתארגן וחוזר וקורא את סיכום הפגישה הראשונה עם אסנת ודני.
20:00 – צלצול בדלת, אני ניגש לפתוח.

ברוכים הבאים, תכנסו בבקשה.
דני לבוש בדיוק כמו בפעם הקודמת אך לא מגולח, אני תוהה האם יש משהו דתי בעניין – חייב לברר.

אסנת בחצאית כפלים כבדה המכסה על מגפי עקב שחורים, טיפונת סקסיים מהמקובל במגזר, חולצה ארוכת שרוול וצמודה, מהסוג שנשות המגזר החסודות אוהבות ועליה אפודת צמר מכוערת להפליא וגם כן אופיינית. ואלוהים אדירים, אחד מכובעי הצמר הנוראיים המסתירים את שיערה למעט קווצת שיער סוררת.

אולי היא מנסה להרשים ואני תמה – למה זה מרגיז אותי?

צועדת במרץ במסדרון וממתינה מחוץ לדלת, ריח בושם יקר עולה באפי. הם מתישבים, היא מחליפה כורסא לעומת הפעם הקודמת, דני ללא אומר מקבל השינוי. מתישבים. שתיקה מחויכת.

אסנת לא שקטה, מסתכלת לי עיניים ואומרת – "הכנתי עצמי לפגישה כפי שהורית לי".
״סבלנות בבקשה בואי נסיים לשמוע את דני״, הממשיך ללהג על המתח שהוא שרוי בו לגבי שינוי בנוסחה האקטורית לציוד חקלאי העומד בתקנות יורו A6.

״דני , אנא המתן בחוץ בזמן שאסנת ואני נתחיל בפרק האישי בטיפול״. דני יוצא ללא אומר וסוגר הדלת אחריו. אני ניגש וסוגר את הדלת הפנימית, האטומה לקול. מסתובב לאסנת, היא מביטה בי במבט הנשי המתריס, המייחל והמוכר כל כך. אותו מבט נשי המבקש שחרור.
"מה שלומך דוקטור?"

״באיזה שמן השתמשת?״ אני מפתיע אותה.
"בשמן תינוקות" היא עונה בחוסר בטחון.
ואיך החדרת אותו?
היא מחיכת במבוכה, "לא החדרתי, עיסיתי מן החוץ כמו לתינוק ששורף לו".

״תראי לי״.
עומדת, משחררת את השיער הברונטי השופע שלה מבקתת הצמר הכעורה להפליא.  מורידה את האפודה, אני מרים יד והיא עוצרת – בוחן את חמוקיה. מתישבת וחולצת את מגפיה ואז מורידה את החצאית הכבדה ולהפתעתי היא ללא תחתונים, החולצה שלה מכסה, לא מכסה את הכוס.

״האם התבקשת לבוא ללא תחתונים״?
"לא".
״לא מה?״
"לא דוקטור."
ניגש למדף ושולף מהגומחה שמאחורי כל כתבי פרויד בגרמנית (אני שונא אותו.. אבל הם  נראים טוב) את המחבט.

״תסתובבי״.
"לא רוצה" היא מפתיעה אותי.
״הכל טמון ברצון חופשי אסנת, את גאוותנית, את נדרשת לשיתוף פעולה מרצון חופשי״.
"אני פוחדת".
״אז תתלבשי בבקשה וקראי לדני, תשלמו על הפגישה ונסיים כאן״.
מסתובבת אלי ומבליטה את ישבניה.

אני הולך להביא אותה לדמעות אני חושב, ומחייך. ללא אזהרה אני מפליק לה בעצמה מירבית על ישבנה השמאלי, היא קופצת, זועקת ושולחת בי מבט מפוחד.
״לא ספרת, תסתובבי אלי שוב, תבקשי״.
שקט.
״תבקשי: אני ילדה רעה, בבקשה תחנך אותי דוקטור״.
שותקת.

״מה יהיה אסנת? אין לך זכות לשתוק או לא לשתף פעולה אלא רק להשתמש במילת הבטחון, עד שלוש פעמים לפגישה ואז סיימנו״. מתבוננת בי במבט ארוך.
"דוקטור, אני ילדה רעה, בבקשה תלמד אותי, אני מבטיחה לספור". מסתובבת ומתכופפת, נשענת על מסעד הכורסא. אני רוצה לנשוך ולטבוע בתחת הנפלא הזה – אבל שומר, כל הזמן צריך לשמור עם האישה הזו.

הצלפה בכח מלא "אחת", "שתיים" "שלוש". היא מייבבת. עכשיו צד שני,
"לא דוקטור, בבקשה לא.." מצליף, ושוב. "שתיים" היא גונחת.
״לא אסנת, זה אחד, תצטרכי לספור מההתחלה״.
היא בוכה, מצליף והיא סופרת יפה. דומעת, מנוזלת ובוכה. ניגש אליה מעביר את ידי על פניה הרטובות מבכי ונזלת, אוסף ומכניס היד לפה שלה – עמוק. היא מוצצת ומלקקת.

״תתפשטי לגמרי בבקשה״. מתבונן בישבנה, חבורות מתחילות להתפתח, הן עוד יחליפו צבעים. מתבונן בשדיה היפים, גדולים אך לא מדי, נופלים מעט עם פטמות גדולות הפונות מעלה והחוצה. מרים מבט, היא מסתכלת עלי ומחייכת.

״את רוצה שאבחן אם עמדת במשימה?״
״בבקשה דוקטור תבדוק לי את החור של התחת? השתדלתי להכין אותו כמו שאמרת" היא אומרת בקול המחונך שלה ואני תוהה האם זה הקול שמשתמשת בו בכיתת הבתולות החסודות שלה באולפנה.
״עלי למיטת הבדיקות בבקשה״. היא עולה, כורעת על ארבע, שולחת ידיים לאחור ומפשקת את ישבניה, זה ודאי כואב אבל היא שקטה.

שקט בחדר, רק הרוח בברושים בחוץ נשמעת. אני מתישב מאחוריה ומתבונן, מודע היטב שמבטה שלוח לאחור, אלי. הכוס שלה רטוב ונפוח, היא מגורה ממש הזונה "האמונית" שלי. שולח יד ומלטף את חור התחת הלבן להפליא שלה, דוחף אצבע, יבש למדי. שתי אצבעות בפה שלה, תרטיבי, חוזר ודוחף אותן חזק לתחת, "כואב" היא אומרת. לא שימנת כמו שצריך אני אומר.

"דוקטור, בבקשה תלמד אותי, בבקשה תשמן לי את החור של התחת".
״תשבי בבקשה״, מתישבת עירומה בכורסה של דני, בשיכול רגליים; נאנחת, העור צובט את הפצעים המתפתחים שם.
״אסנת, אני הולך לזיין אותך בתחת, על יבש וזה יכאב, אולי אפילו מאד, אין לך ברירה אבל את רשאית לשאול ככל העולה ברוחך״.

"אני פוחדת מהכאב וגם קצת מיחלת לו, מוזר, בבקשה תרחם עלי דוקטור, מה עם יציאות אח"כ?"
״אני מאמין שלכל היותר תהייה אי-נעימות – אין סימן שהיו לך טחורים״.
"ולמה בעצם צריך?"
״כי צריך לפתוח לך את התחת אסנת, זה שלב חיוני בשחרור שלך. תסתובבי עם הברכיים על הכורסה של דני״.
היא מחייכת אלי חיוך מקסים, "טוב אז בוא דוקטור ותפתח לי את התחת.." אני מתחיל להתרגש, יהיה קשה עם הפאציינטית הזו, מרגיש משיכה בלתי רגילה, אצטרך להשגיח ולשמור, עלי ועליה.

״תתחילי להרטיב עצמך עם רוק ולהכניס אצבעות לתחת שלך״.
מתבונן בה מרטיבה ומחדירה, קצת מרמה. היא מסובבת ראשה אלי ומחייכת. אני מתפשט מחלוקי ומוציא הזין מהמכנסיים. עומד לי.
"אני יכולה להרטיב אותו דוקטור?"
אני מוותר לה ללא מילים ניגש ומכוון את הזין לפה שלה. היא מוצצת, לא ממש טוב, אבל עם הרבה רוק, כנראה באמת פוחדת.

"אני רוצה שנתנשק" היא מחייכת אלי חיוך מתפנק ובטוח בעצמו. זמן לשים גבולות. אני ניגש ואוחז בצווארה בידי הגדולה וחונק, ללא סימנים וללא מילים. מכופף אותה ומפליק לה 5-6 מהירות על הישבן הפצוע שלה. היא זועקת, מופתעת ודמעות בעיניה.
"שונאת אותך דוקטור".
״טוב מאד, זו אנרגיה שאפשר לעשות איתה הרבה תרפיה״ אני משיב.

יורק, מכניס אגודל לתחת שלה והיא נאנחת. משתמש באגודל ככף נעליים ודוחק את העטרה הגדולה שלי לתחת שלה. היא קופאת, החלקתי פנימה, היא צווחת "כואב לי..". אני עוצר לרגע. ״תסתכלי לי בעיניים״ אני מצווה, היא מפנה את ראשה כלפיי, מתבוננת בי בעיניים בוכיות, מבט ישיר ומבקש, מבט שאפשר לטבוע בו. אני נועץ בכוח והיא מתחילה לבכות וליבב, בשקט.

אני מזיין והיא בוכה, אני דופק לה את התחת והיא מתייפחת בשקט, אני חובט באגני בישבניה והיא מוציאה קולות מסוכנים, לה ולי. אני יוצא לגמרי והיא קופצת. ״התחת שלך פתוח אסנת, הוא מתחיל ללמוד״ אני לוחש. אני חודר שוב, היא מזנקת ואומרת את המילה.

"סליחה דוקטור.. אני לא יכולה יותר.. אתה יכול לעשות לי מה שאתה רוצה.. אני רוצה לטעום, אף פעם לא טעמתי".
רגע קריטי בטיפול – הפיתוי גדול. טופס בשיערה בשמאלי ומאונן לה על החור של התחת, משפריץ זרע חם בחור המעט פתוח. אוסף בימני את הזרע, דוחף בגסות שתי אצבעות לתחת שלה ואח"כ דוחף את ידי לפה שלה, מתגבר על התנגדותה. ״תרפי זונה, תרפי״ והיא מרפה. ״תנקי״ אני מצווה, ״תנקי את הזרע ומיצי התחת שלך". היא מלקקת לי אצבע אצבע, מסובבת ראשה לאט ומביטה בי במבט מנצח.

אני מרים ומסדר את מכנסי, סוגר החלוק, עוטה כפפות.
״שימי לב, אני מורח גל אלוורה אלכוהולי – זה ישרוף אבל מחטא ואח"כ מרגיע״.
"שורף" היא נאנחת.
״תתלבשי וחזרי לכורסה בבקשה״, אנחנו מתישבים.

״להלן ההנחיות שלך״.
״כל יום תצלמי את התחת שלך בסביבות שש בערב ושלחי לי – יש לצפות להחלפת צבעים ואולי גם גלד בישבן שמאל שם נפצעת״.
״כל יום בבוקר תתאמני בהכנסת אצבעות לתחת, אין להשתמש בבייבי אויל – רק בג'ל או שמן סיליקון המיועד לדבר – יש בפארמים השונים במדף גלוי. שתיים זה מינימום. שלחי לי תמונה כל יום בשש בבוקר. עכשיו בבקשה קראי לדני, ואתן לכם ההוראות המשותפות״.

היא מתלבשת לאט ואני לא יכול להסית מבטי ממנה, היא מודעת למבטי. אני מאוורר ומסדר מה שצריך.
היא פותחת הדלת החיצונית "בוא דניל'ה", סוכן הביטוח למכונות חקלאיות נכנס.

״שב בבקשה״.
"תודה דוקטור, היה המון זמן, חשבתי שפגישה זה 50 דק סה"כ?" אומר האנאלי הקטן והוא כמובן צודק.
״החלטנו על פורמט מעט שונה של פגישה וחצי בכל פעם ופחות פגישות בהתאמה״ אני משיב בקול אסרטיבי.
״בואו נסכם, אסנת בבקשה ספרי לדני מה עשינו״.
"אספר לך בבית דניל'ה, מתפתח לי שוב כאב ראש" היא משקרת ללא בושה.

״להלן ההנחיות המשותפות שלכם:״
״עליכם לאמץ גור כלבים, מסוג גדול יחסית של בערך 35-40 ק"ג, זכר ואני מדגיש – לא מסורס. הוא של אסנת – את מטפלת בו ורק את״. "סליחה דוקטור," היא מקשה, "כיצד זה קשור לטיפול?"
״כשיהיה בן שנה בדיוק את תבואי איתו לטיפול״, מבטה אטום והוא בכלל אבוד.

״בין הפגישות שלנו אתם חייבים לקיים סקס לפחות פעם אחת, נידה או לא נידה דני, זה עניין של פיקוח נפש״.
דני מביט בי, מבטו קשה לפיענוח כרגיל ומשיב ״אני אוהב אותה ואעשה מה שצריך״.
״תודה דני״ אני אומר, פונה לאסנת ואומר ״אולי תגידי לדני מה את חושבת על מה שכרגע אמר?״
״תודה דניל'ה שאתה משתדל בשבילי היא אומרת״.

״וגם את התרגיל הבא, התפשטו באור ועימדו ערומים לגמרי זה מול זאת, עלייך אסנת לכרוע מולו על הברכיים ולעשות לדני ביד עד שיגמור על שדייך – ושדייך בלבד – לא בפה ולא בפות. באור מלא״ אני מדגיש. דני בשוק – ״השחתת זרע״ הוא ממלמל.
״זו בעיה אמיתית?״ אני שואל.
״ודאי״ אסנת עונה בקול עצבני, ״דני מאד מקפיד״.
״אוקיי, אז יש לי פתרון שרק משפר את התרגיל. את אסנת תאספי את כל הזרע שאת יכולה ותחדירי אותו לפות עם ידך ואח"כ תאונני מול דני – אין על זה איסור נכון דני?״

הוא בשוק גמור, "לא" הוא ממלמל "אבל חלק מהזרע יאבד".
״דני תקשיב לי טוב, כשזרע לא יוצא הוא נספג חזרה בגוף, זה לא בנק ועליך להחליט האם אתה שותף ותומך בטיפול הזה, אתה חיוני כאן ולא אמשיך בלעדיך. בבקשה תחליטו האם אתם ממשיכים – ואם כן אז אני מבקש שלא נחזור לדון בסירובים וקשיים אלא בפתרונות״.
"אבל אני חיייבת.. כאן.. דוקטור.". פורצת אסנת. ״תחזרו אליי בבקשה מחר ותודיעו לי על החלטתכם״ אני קוטע אותה.

דני משלם, "שלום דוקטור".
"שלום דוקטור, אני שמחה שעזרת לי היום", מתגרה אסנת.

אני נפרד מהם בדלת, ״נפגש בשבוע הבא ותמסרו לי דו"ח״.

המשך קריאה – חלק ג