תיבעל להגמון תחילה

הקדמה

לא הרבה יודעים, אבל למעשה מרד החשמונאים התחיל לא מקנאות דתית כמו שמספרים אלא מקנאה, קנאה מינית פשוטה. באותה תקופה הנהיגו היוונים בארץ גזירה נוראית ש"כל בתולה שנישאת, תיבעל להגמון תחילה", בפשטות, ממש כמו שזה נשמע.

ההנהגה הרבנית בזמנו, הורתה בצורה חד משמעית לא להתנגד לגזירה זו. בשונה מהגזירות האחרות שבהן ניסו היוונים לעקור את התורה ולהשליט את התרבות היוונית במקומה, כאן אין צורך למסור את הנפש כי "להנאתן נתכוונו". זאת אומרת במילים פשוטות, היוונים סתם רוצים להנות ולחמוס את גופן של הנשים היהודיות – למה לריב סתם, בואו ניתן להם…

מנהג זה נהג בצורה מופרכת ללא שום הפרעה, כשלוש שנים ושמונה חודשים. עד שחנה בתו של מתתיהו הכהן, (לגירסא אחרת, בתו של יוחנן כהן גדול) עמדה מתחת לחופה. היא, ביודעה את הצפוי לה, עמדה וקרעה את בגדיה ועמדה עירומה מול משפחתה וכל המוזמנים המכובדים. אחיה ואביה המבויישים זעמו עליה ורצו להרוג אותה. אך היא הצליחה למזלה ללכוד את תשומת ליבם, באומרה שמשום מה הזלזול במשפחת הכהונה הנכבדת נגמר בעיניהם עוד כמה שעות, כשהיא תצטרך לעשות את מה שכולם ידעו שהיא תצטרך לעשות. זה לא מביש בעיניהם?! היא שאלה בתמיהה.

האחים נועצו ביניהם, לקחו אותה בתהלוכה מכובדת מהרגיל אל הנציב – ה"הגמון", נציג המלך במקום. ובעורמה, בעודם גורמים לו לחשוב שהם מביאים לו את אחותם על מנת לממש את זכותו בה, התנפלו עליו וחתכו לו ולכל חיל המצב את הראש.

כך מספרים שהתחיל למעשה מרד המכבים. לא "מי להשם אלי" ולא בטיח…

 

השיירה הגיעה ממודיעין שממערב לירושלים, כעשרה קילומטרים מהמבצר. הם היו כבר עייפים ושרכו רגליהם בקושי. ודאי התעכבו ולא יצאו מיד עם סיום הטקס היהודי המסורתי כנהוג ועתה כבר האיר אור הירח במילואו את עצי הזית. הצרצר צירצר בעוז, הינשוף המה.

בקושי גררו את עצמם בדרך העולה למבצר שהתנשא מולם.

רק בעיקול הדרך האחרון התעשתו, הסתדרו בשני טורים ובמהרה מילאו את האוויר המוני עטלפים מבוהלים שהתעוררו משנת היום ויצאו לחפש את מזונם ועתה הוחרדו לנוס על נפשם מהלמות התופים ורעש כלי הנגינה. גם פעמונים וחצוצרות השתתפו בנגינה כנהוג.

ממקום עומדו הביט הנציב אפוליניוס בנגני הנבל שנישאו על עגלה מיוחדת ובכנרים שצעדו בראש התהלוכה. הוא קלט במבטו את המנצח המסכן מפלבל עיניו ביאוש, מנסה לשווא להכתיב לכל הפחות קצב כלשהו בקקופוניה הכללית, אם לא מנגינה של ממש. אפוליניוס חייך בגאווה, כל זה על מנת לכבד אותו, נציג המלך אנטיוכוס אפיפנס בארץ יהודה המקראית.

הוא פנה למדרגות האבן התלולות כדי לרדת מהצריח המערבי.

פעם הוא היה מדלג אותן ארבע ארבע בכל פסיעה. עתה, בסוף שנות הארבעים שלו הוא הניח בזהירות יתר, רגל אחר רגל. למרות היותו עדיין גבר חסון שכוחו במותניו, גופו כבר לא מה שהיה כבהיותו עול ימים. כבר שנים שהוא הנציב כאן בממלכת יהודה שתחת שלטונו של אנטיוכוס הגדול. הוא ידע תהלוכות כאלה כבר כמה שנים, מאז הגזירה הנהדרת (בעיניו), שכל בתולה שנישאת – "תיבעל להגמון תחילה", כלומר לו, נציג המלך.

השער היה מורד, והגשר שעל החפיר מורם, הכל על פי נהלי הבטיחות שהוא הכתיב בנוקשות. לאות ממנו הנמיכו השומרים את הגשר, אך לא הרימו את השער. בעד סורגיו הכבדים של השער הסגור עדיין, ניתן היה עכשיו לראות את הבאים.

הכלה הייתה יפהפייה. היא ישבה זקופה על אוכף הנשים, עיניה השחורות והחודרות היו פקוחות לרווחה במבט מבוהל. שיערה השחור כעורב פזור על כתפיה, והלפידים של אנשי התהלוכה שריצדו בדיוק מאחוריה, יצרו סביבה הילה זהובה שהעצימה את יופייה הבתולי המסנוור. נשימתו של אפוליניוס נעתקה, הוא חמד אותה ללא בושה.

החתן ניגש אליה, מושיט את ידיו החזקות לעבר גופה התמיר. היא עזבה את קרן האוכף והצניחה עצמה בקלילות לזרועותיו.

אפוליניוס הכיר היטב את הנער, אלעזר שמו. עוד שנה נותרה לחניכותו אצל חוני הזקן, הנפח של מודיעין. אלעזר ביקר לא מעט במבצר. הוא פירזל את הסוסים, סיפק כלי ברזל והשחיז סכינים עבור הנציב ומשפחתו ועבור חיל המצב ששכנו במבצר.

באופן רגיל, שוליה שטרם סיים את תקופת חניכותו, לא יכול היה להרשות לעצמו לשאת אשה. אך השנה ברך אלוהי היהודים את היבול, והכפריים הביטו בביטחון אל החורף הקרב. שני שקי קמח בכל בקתה, חבית יין מכרמי יהודה, בשר מעושן לרוב תלה גם הוא על האנקולים. הברכה פשטה גם אל נותני השירותים. סוסים זכו לפירזול, מחרשות וקלשונים הוזמנו לרוב. ידיהם של חוני הזקן ואלעזר שולייתו, מלאו עבודה.

עם הברכה והשגשוג, אפילו בתור שוליה, יכול היה אלעזר הצעיר להרשות לעצמו לבקש את ידה של נעמי, ביתו היפהפייה של עמוס בעל הכרם המקומי ששם יינו המשובח נישא למרחוק. עמוס ידע שאלעזר החרוץ יהיה בעל טוב, ויספק את צרכיה של בתו במסירות הראויה ובכבוד.

אפוליניוס קרב אל השער המורד, מוקף בשומריו הנאמנים, ימינו על ניצב חרבו ושמאלו מאהילה על עיניו.

"מי הבאים בשער המבצר?" שאל כמקובל.
"אלעזר הלוי שוליית חוני הנפח, ועמו נעמי כלתו, בתו של עמוס בן שיבעון" באה התשובה.
"ומה יבקשו אלעזר וכלתו נעמי?"
"כי יברך הנציב אפוליניוס, נציגו של המלך האלוהי אנטיוכוס את נישואיהם, נציב מכובד".

כל זאת ידע אפוליניוס כבר שבוע קודם, עת מרגליו השורצים בכפרים היהודים הביאו לו את הידיעה על שמחת הנישואין הקרובה. אוי לזוג אם לא היו מתייצבים כנהוג, הם ידעו. השמועה עברה מפה לאוזן, על זוג שניסה לברוח ולהתחתן בסתר ונתפס בסופו של דבר. הכלה המסכנה נאנסה מול עיניו של בעלה על ידי הנציב ואחריו כל חיל המצב במשך כשבוע. הכלה לא שרדה לספר את קורותיה וחתנה איבד את שפיות דעתו. הם ידעו שאין להם כל ברירה, אלא להתייצב מרצונם לטקס הרודני והמשפיל.

"בואו בצל קורתי, נתינים נאמנים", ענה הנציב אפוליניוס כנדרש.

עתה הורם השער, והתהלוכה זרמה פנימה לחצר הפנימית. הם הקפידו להניח את מטותיהם הארוכים בערמות מחוץ לשער, לעיניהם הבוחנות של חיל המצב ושומרי הראש של הנציב. החיילים השגיחו בשבע עיניים ובחרבות שלופות, על כל תזוזה של הכפריים היהודים שמילאו את החצר.

חוק הוא: לא יכנס יהודי למבצר הנציב חמוש ואפילו רק מטהו בידו. בידיו החזקות עשוי המוט להפוך לנשק יעיל עד מאוד. אביו של אפוליניוס סיפר לו, כי בעת המרד שהיה בימיו, הוכו למוות מאות שולפי חרב מנוסים, בעודם מנסים לשווא להגיע לטווח מגע עם נושאי המוטות.

אמת, אנשי ארץ יהודה שעליהם שלט הנציב, חשבו אמנם שהנציב אפוליניוס הנו איש מרושע אך הוגן בסך הכל. כך לפחות טענו באוזניו סוכני החרש אותם שלח לאסוף מידע. גם הוא לדעתו, אינו מכביד עולו עליהם יתר על המידה ממה שגזר המלך אנטיוכוס. הטירה והכפרים למדו רבות מהמרד האחרון. בדם רב הוטבע המרד, ושנים רבות של עבודה קשה ועוני מרוד חלפו עד ששבו הדברים לתיקונם.

נזהרים היוונים ביהודים והיהודים נזהרים ביוונים גם הם שבעתיים. אבל הגזירות האחרונות של המלך מלפני שלוש שנים ובייחוד הגזרה שבעקבותיה הם נאלצו לבוא עכשיו אליו, גרמו למתח והתמרמרות עצומים בקרב התושבים היהודים. הנציב אפוליניוס נזהר שבעתיים, הוא לא התכוון ליטול שום סיכון.

קשתים ניצבו הכן על החומות והצריחים, קשתותיהם מכוונות פנימה אל החצר המרכזית. חץ אחד דרוך על המיתר המתוח וחץ שני בין שיניהם. הקשת נשק קטלני ומדוייק היא, סבור היה אפוליניוס כי לעולם לא יהיה כלי מלחמה יעיל ממנו ובייחוד כנגד הכפריים חסרי השריון שמילאו את החצר. אפילו נער שיטול אותה לידיו לראשונה יפלח בנקל גזע עץ ארז ממרחק ארבעים אמה והקשתים שלו לא נערים היו. דוממים ניצבו הם הכן, הכל מודעים למוות השקט שהמתין בין ידיהם המאומנות.

הטקס היה קצר. הנציב דיקלם בהדרת כבוד מעושה אך בקוצר רוח מופגן למראה הכלה היפהפייה, את ברכתו וברכת המלך לאיחוד בין שני הנתינים, בנאום קצר ולא ממוקד.

ליהודים לא היה איכפת, את טקס הקידושין הם כבר עשו מוקדם יותר באותו ערב. עתה הם חיכו בקוצר רוח להחלטתו של הנציב באם יממש את זכותו, או שמא יחוס על הכלה הטריה ועל בעלה המסכן.

"…את הזוג הזה אשר איחד האל, לא יפריד איש לנצח", סיים הנציב את נאומו והורה במחוות אצבע סמכותית לאלעזר לנשק לכלתו.

אלעזר הפשיל את צעיפה של נעמי ונשק לשפתיה, נצמד אליה כאילו אינו רוצה לאבדה, יודע בדיוק מה צפון לה בהמשך. אחר הפנה גופו חזרה אל הנציב והביט בו בצפייה נואשת. עתה היה תורו של הנציב להודיע לכל באם הוא מנצל את זכותו, זכות הראשונים לבוא על הכלה ולעשות בה מעשה גבר באישה – לבעול אותה בפעם הראשונה.

אפוליניוס אהב תמיד את הרגע הזה, את ההשפלה שבעיני החתן והמבט המבוהל שבעיני הכלה הצעירה, עת חיכו הכל למוצא פיו. המבט בעיני החתן היה תערובת של צפייה דרוכה, תקווה נכזבת, יאוש וכניעה. לפעמים, לעיתים לא רחוקות בכלל, כאילו מאחורי הקרנית, בעומק האישון המכווץ, צל צילו של זיק מסוכן, מאיים, מתריס.

זכות הלילה הראשון היא זכות מענגת, שחובה עליו ליטול אותה. כך חשב אפוליניוס.

לא תמיד, לא דרך קבע. שלא יהפוך הדבר לנוהג שיוציא מהזכות את משמעות הבחירה, אך לעתים קרובות ככל האפשר. על הנתין היהודי לדעת בכל משך חייו, כי הנציב כנציגו של המלך, ידע לראשונה את מנעמי גופה של אשתו ובעל אותה להנאתו, כמו גם את אמו ואחיותיו. בבוא היום, בנותיו גם הן את רגליהן תפשקנה במיטתו.

ידיעה זו היא הקובעת את סדרו התקין של עולם, חשב אפוליניוס.

כך הופך השליט היווני לשליט גופם ונפשם של הנתינים היהודים שלו. על כן יתנו לו את יבולם, כי מה הן מעט חיטים, אם את שדי ופיטמות נשותיהם העירומות צבט וחפן לתענוגו. ועל כן יביאו אליו ממיטב הפרות, כי מה היא פרה, אם בין ירכיהן המפושקות של נשיהם בטש ובעל כרצונו, ומה הוא עוד כד שמן אם עמוק בתוך הכוס של רעיותיהם הזריע בהנאה את זרעו.

והנשים? ובכן לגבי הנשים זה היה עניין אחר לגמרי. כל ימיהן נשאו הנשים המסכנות את תו הקלון של הזונה המופקרת, אף כי העניין כלל לא היה מסור בידיהן. לא היה גבר יהודי שבבואו כחוק על אשתו, לא הרהר האם מחשבותיה של אשת חיקו נתונות למעשה אהבתם, או אולי אל אולם משכבו של הנציב, הן נודדות. כשהוא שיגל אותה, לא יכול היה שלא לחשוב האם כך לקח גם הנציב את אשתו בשוכבה על גבה כמו שהוא עושה עכשיו, או שמא רכב עליה ובעל אותה מאחור כמו שלוקחים זונה. וכששפך היהודי את זרעו אל תוך רחמה של אשתו, לא יכול היה שלא לחשוב שהגבר הראשון שמילא והזריע את אשתו בזרעו הוא הנציב היווני ולא הוא עצמו.

הנשים האומללות לא יכלו להקל על מצוקת בעליהן. אכן, מפעם לפעם היו שוטות שבהן מספרות לכל החפץ לשמוע "לא נגע בי הנציב כלל. כל הלילה שתה יינו, ישב, הביט בי ולא קרב אלי ובבוקר, עת קמתי ללכת, נתקלתי בזיז מיטתו וכך אבדו בתולי". כה נפוץ היה סיפור זה, עד שהביטוי "נתקלה בזיז מיטתו של הנציב" רווח בארץ יהודה כולה, כמשל לשקר מוסכם, שהכל יודעים כי שקר הוא.

באופן ביזארי אך הגיוני בדרכו, הנשים שלא נבחרו לחלוק את מיטת הנציב עמו בליל כלולותיהן, נשאו תו קלון גדול עוד יותר. כאילו אם הנציב לא בחר לממש את זכותו בהן, משהו פגום בנשיות שלהן.

אפוליניוס הביט בהנאה סדיסטית עמוק אל תוך עיניו של החתן. רק ייאוש והשלמה הוא מצא בהן, שום תקווה לא נצצה שם. אלעזר ידע שנעמי כלתו היתה יפהפייה ולא ציפה שגבר מושחת ומסואב כמו הנציב יוותר על עינוגי גופה הבתולי. אולי אפילו עלבון מסויים יהיה בכך, למרות ההקלה הברורה.

הנציב הרים את ידו, ודממה מתוחה ירדה על החצר כולה.

"אלעזר הלוי, שוליית חוני הנפח, איש מודיעין. אני הנציב אפוליניוס, נציג המלך אנטיוכוס הגדול, תובע בזה את זכותי לבוא לראשונה על כלתך, נעמי".

דמעות נצצו בעיניה של נעמי, עת נשכה שפתיה בייאוש לקראת גורלה שנחתם ברגע זה.
אלעזר חתנה ליטף את לחיה וניסה לנחמה בלחש. הוא נטל בעצב אך בהשלמה את ידה של כלתו הטריה, וצעד עמה לקראת הבמה הקטנה עליה עמד הנציב.

"אני אלעזר הלוי איש מודיעין שביהודה, מוסר בידיך את גופה ונשמתה של כלתי נעמי למשך לילה  זה. בטוחני כי היא תענג אותך עד למאוד בפיה, בשדיה, בערוותה ובחור האחורי אשר גברים ונשים שווים בו. מחר בבוקר אתבענה מידך כחוק". נעמי בכתה ללא קול למשמע המילים הבוטות, שתיארו לה בגסות את גורלה למשך הלילה הקרוב.

ניכר היה באלעזר כי שינן את מילות הטקס שנן היטב. קולו אמנם רעד ונשבר אך מילותיו לא התבלבלו בפיו, כפי שקרה לעתים קרובות, עת נדרש חתן עצבני ונרגש לשאת נאום משפיל כזה.

אפוליניוס נטל באדנות את ידה של נעמי, שהביטה לאחור אל בעלה חסר הישע במבט מתחנן אחרון, והוליך אותה לקול מצהלות החיילים אל המדרגות המובילות לחדרו הפרטי. היהודים שליוו את התהלוכה, כבשו מבטם בקרקע בזעם שקט אך בהשלמה. לא מעט מהם עברו גם הם את הטקס המשפיל, עת מסרו אף הם את כלותיהם הטריות לידי הנציב מזיל הריר.

מאחורי הנציב ניגשו קבוצת חיילים אל החתן ומלוויו והורו להם לגשת אל חדר האוכל, אשר נשמר מכל משמר מבחוץ על ידי שומרים חמושים. אפוליניוס ידע כי חבריו של החתן משקים אותו עכשיו במהירות לשכרה, למען יפול מעולף ולא ידע את הקורה עמו, עד שכלתו הטריה תסיים לשרת ביסודיות עם גופה הצעיר את הנציב ותשוב אליו.

פעם אירע שחתן קנאי ועצבני, הבקיע דרכו אל חדר המשכב והחל להלום בנציב המשגל את כלתו העירומה. החתן הוצא במהירות להורג וכלתו נאנסה שוב ושוב תחת כיפת השמיים לעיני היהודים הנחרדים למען יראו וייראו ואז נמכרה בתור שפחת מין לבית הזונות המקומי. למרות שנראה היה שהיהודים למדו את הלקח, בפתח חדר משכבו של הנציב הוכפל המשמר בלילות "מיוחדים" אלו.

הנציב הניד את ראשו לארבעת הזקיפים הנאמנים ששמרו על חדרו, והם הצמידו חניתותיהם בקול נקישה למגיני ה"אספיס" (כפי שנקראו), שהיו עשויים עץ ומצופים בשכבת מתכת דקה.

באולם משכבו של אפוליניוס האירו הלפידים את האפלה וגילו מיטת אפיריון מפוארת וגדולה. בקצה החדר הוכן כד יין משובח על שולחן נמוך. לא מיין התפוחים החמוץ שהוצע ליהודים (גם משיקולי יין נסך, אבל בעיקר משיקולי עלות). יין אדום כהה, שהובא מיוון. לצידו בתוך סלסלת קש היו פירות טרופיים טריים, נדירים למראה בארץ יהודה.

הנציב התיישב על ספה מפוארת גם היא שעמדה ליד הקיר, החווה לעבר נעמי המבוהלת והצביע לעבר הכד. הוא רצה מניסיונו הרב עם הכלות היהודיות, לטשטש ולהרגיע את הכלה המבוהלת. נעמי ניגשה בצעד מהוסס אל השולחן הנמוך ובידיים רועדות מזגה יין לגביע הכסף שלו ולגביע הנוסף שעמד לצידו עבורה. אך למרות הרעד, טיפה היא לא איבדה.

היא נשאה את הגביע בשתי ידיה הרועדות אל הנציב הזחוח שבחן אותה כל העת והושיטה אותו אגב קידה חיננית, בלתי מורגשת כמעט. נראה כי גם היא תרגלה את תפקידה היטב. בכפרים לא חסרו זקנות שאומנותן הייתה בהכנת כלות ללילן הראשון.

הוא התרווח על הספה המרופדת נוצות יען ומצופה עור צבי אדום והביט בה, בעודו מורה לה לשתות את הגביע שלה עד תומו, היא צייתה מיד. היא הייתה יפה עד כאב בעומדה שם מולו, אור הלפידים המרצד מתנוצץ על שיערה השחור כעורב.

הנציב הניע את ידו ברישול. הייתה זו תנועה זעירה, אך היא הבינה היטב את משמעותה.

בעודה נושכת את שפתיה בהיסוס, שלחה נעמי את ידה השמאלית ושלפה את הסיכה שהדקה את בד שמלתה בסמוך לכתפה הימנית. זה היה סגנון הלבוש החגיגי של הכלות היהודיות. יריעת בד אחת, אסופה אל נקודה אחת, מהודקת למקומה על ידי סיכת נוי גדולה. בידה הרועדת שלפה נעמי את הסיכה בהיסוס, והבד צנח כולו ונאסף לרגליה. הגוף היפה והבתולי העירום כולו, נגלה במלואו לעיניו המשתאות של הנציב המרוגש, שהיה הגבר הראשון אי פעם שראה אותה עירומה.

גופה של נעמי היה כליל השלמות. פנים צחות, ממוסגרות על ידי שער כהה כבד וארוך. כתפיים עגולות עדינות ובוהקות, שדיים גדולים, נוטים מעט החוצה תחת כובד משקלם, אך זקופים ומגרים. פיטמות ורודות, בהירות וגדולות. בטן שטוחה של אשה צעירה. ירכיה הנשיות רחבות ומזמינות, וביניהן סבך שער כהה מתולתל מעט.

אפוליניוס החווה בידו לעבר חדר הרחצה שהיה צמוד לחדר המשכב. נעמי התנשפה בהקלה למשמע הדחייה הקטנה של הבלתי נמנע וצעדה במהירות לכיוון חדר הרחצה, מטלטלת מבלי משים את שדיה העירומים ומנענעת את אחוריה הלבנים להנאתו של אפוליניוס. במהרה הוא שמע את צלצול כד המתכת וקול המים הניגרים על גופה. הוא שיער כי מעודה היא לא רחצה אלא בנחל, ולא תשוב לרחוץ אלא בו עד יומה האחרון. על חדר הרחצה המאובזר שלו, היא תספר לחברותיה בגעגוע עד שארית חייה.

בשובה, רחוצה ושערה הרטוב אסוף, נעמדה שוב מולו בעירומה המסנוור בהיסוס ובחוסר ישע, ממתינה להוראה ממנו. הנציב הורה לה לכרוע על ארבעותיה ולזחול אליו. היא כרעה בצייתנות על ברכיה למולו, פשוקת ירכיים, ורכנה קדימה, שדיה הגדולים והמגרים תלויים תחתיה מעל עור הדוב שכיסה את ריצפת האבן, כפות ידיה תומכות את גופה. אפוליניוס המגורה סימן לה באצבעו לקרב אליו וכך היא זחלה והתקרבה אליו על ארבע, מרימה את פניה אליו. עיניה השחורות, הגדולות והמפוחדות הביטו בו בציפיה דרוכה, ליבה הולם בקרבה בפחד כתוף מחוללות.

אפוליניוס הושיט את ידו אליה וליטף ארוכות את שערה הרטוב. הוא אחז בסנטרה והרים אותו אליו בבעלתנות. עיניה היו עיני איילה יפהפיות וחושניות. את ליבו פילחה לרגע הקנאה באלעזר השוליה הפשוט, אשר יזכה להביט בזוג עיניים מדהים זה עוד שנים ארוכות. הוא החליט להרגיע את הכלה החוששת. הוא ייקח את הזמן איתה, יש לו את כל הלילה עם היצור הנהדר הזה.

הוא הושיט לה את ידו והיא הזדקפה בחן, מורה לה להתיישב לידו על הספה. היא התיישבה בחשש, משעינה את גופה העירום על הספה במרחק מכוון מגופו של הנציב. אפוליניוס הביט בשקיקה על גופה הבתולי ומעורר התאווה של נעמי. הוא שלח את ידו אל עורפה וקירב אותה אליו לנשיקה תאוותנית, טועם את שפתיה המלאות והבשרניות. היא נרתעה וניסתה להתחמק קמעא.

"נעמי, אין לך מה לחשוש ממני,  אני לא מתכוון לאנוס אותך, שבי ותירגעי", אמר הנציב המנוסה בערמומיות, גורם לכלה המתוחה והלחוצה להשתחרר מעט.

הם שתו את כד היין עד תומו, אפוליניוס הקפיד שגם נעמי שמזגה לו שוב ושוב, תשתה גם היא ותרגע מעט. נעמי, אשר היתה נינוחה יותר ויותר ככל שחלפו הדקות הגישה לפיו את הפירות הנדירים, בעודה טועמת גם היא ממה שהיא כנראה לא תטעם יותר בחייה.

בין לבין נישק אותה הנציב על שפתיה המלאות וליטף את פניה היפים, בעוד נעמי מתמסרת לו יותר ויותר ככל שחלפו הדקות ובהלתה הראשונית התחלפה בסקרנות רגועה. היא הרגישה בטוחה יותר ויותר ולשם בדיוק הנציב כיוון את הכלה התמימה. הוא קילף את ההגנות שלה כמו שמקלפים פרי, לאט לאט ובנחישות.

אחרי כחצי שעה הוא הרגיש שהגיע הרגע, הוא לא יכול היה להתאפק יותר. הוא שלח כאילו באגביות את ידיו ונגע בשדיה הבשלים והמגרים בהם נזהר מלגעת עד עכשיו, גורם לה להירתע מעט למגעו. אפוליניוס השאיר את ידו ללא תנועה על שדיה לכחצי דקה בהם נעמי נרגעה מעט והתרגלה למגעו. ואז הוא התחיל לחפון וללטף בהנאה רבה את שדיה הגדולים, בוחן את מרקמם המוצק של השדיים הצעירים תחת ידיו החוקרות. הוא הביט בהתגרות בעיניה של נעמי, שנשכה את שפתיה במצוקה לנוכח המגע האינטימי שלא הייתה רגילה לו.

אחרי כמה דקות של מגע רך ועדין, הוא התחיל לחפון וללוש חזק יותר את שדיה הגדולים, צובט מדי פעם את פטמותיה הוורודות והגדולות שהתחילו להזדקר עוד יותר. עיקצוצים לא מוכרים עברו בה עם כל משיכה וצביטה שלו, היא התחילה להתנשם בכבדות עם כל צביטה ומשיכה בפטמותיה הרגישות.

בעודו לופת וממולל את שדיה הגדולים בביטחון רכושני, אמר אפוליניוס "נעמי, יפהפייה שכמוך, את מדהימה. אני רוצה שתגישי לי לפה את הציצים היפים שלך". נעמי, שהייתה מעט מעוררת מינית אף היא מיהרה לציית. היא הרימה בשתי ידיה את שדיה הגדולים והמגרים כמו שתי אשכוליות ענק והגישה את פטמותיה הזקורות לפיו הפעור של הנציב שנסגר בשקיקה על הבשר החם.

אפוליניוס שהיה מרוצה למראה ההתמסרות הכנועה, אחז בפיו נוטף הריר מרוב תשוקה את שדיה המגרים והתחיל ללקק את פטמותיה. קודם ליקק פטמה וורודה אחת ואחריה את השנייה, מלקק טוב סביב העטרה, מרפרף בלשונו לסירוגין על פטמותיה המגורות. הוא הכניס את הפטמה הימנית לפיו ומצץ אותה ארוכות ביניקה קולנית. הוא חזר על המעשה בפטמתה השמאלית עובר שוב ושוב מפטמה זקורה אחת לרעותה, מוציא מנעמי המעונגת יפחות עונג שקטות.

הוא חדל לרגע וקם על רגליו, מושיט לה את ידו ומושך אותה לעברו לחיבוק חוקר בעודו מקיף בידיו הגבריות את גופה וחופן את ישבנה המוצק. הוא ירד בפיו ולכד שוב את פטמתה המגרה לעוד מציצה ויניקה אחרונים לפני ששיחרר את נעמי שהתנשמה בכבדות, אלו היו תחושות ראשונות בשבילה ומגוון התחושות החושניות האלה הטריפו אותה. נעמי לא חשבה שהיא תהנה ככה עם הנציב, היא היתה בטוחה שהוא ייקח אותה בבוטות מיד כשיתאפשר לו. היא קיוותה שהיא תוכל להתנתק מהסיטואציה למען בעלה ולמען עצמה, ופתאום היא מצאה את עצמה עמוק עמוק בתוך החוויה המינית המטלטלת הזו.

"טוב נעמי, יפהפייה שכמוך, אני רוצה שתשכבי על המיטה ותפשקי רגליים, אני רוצה לטעום אותך״.

נעמי צייתה מיד, היא צעדה לעבר מיטת האפריון הגדולה, רכנה ונשכבה בגבה על המיטה ופרשה את ירכיה לצדדים, חושפת את ערוותה לראשונה מול גבר. ולא סתם גבר – גבר זר שאינו בעלה שבהה באיברה הבתולי בעודו מזיל ריר.

"עוד, תפשקי עוד" לחש אפוליניוס, בעודו בולע את רוקו בהשתאות ובתאווה למראה החור הקטן, הוורוד והבתולי. נעמי פישקה ככל יכולתה והרימה את אגנה למולו, נותנת לו מראה ישיר ללא הפרעה לחור הכוס שלה. זה היה מחזה מרהיב, שפתי הפות של נעמי היו מלאות מעט, וכשהיא פישקה את רגליה הן חשפו את שפתי הכוס הפנימיים שלה. הדגדגן שלה היה נוקשה תפוח ובולט, מעליו צמח לו מתולתל מעט סבך שיער קטן, כהה ובתולי שהדגיש את לובנן של ירכיה המגרות שהיו פשוקות לרווחה.

אפוליניוס לא היה יכול יותר להתאפק למול המראה החושני של הכלה הזאת, המציעה לו את עצמה בזנותיות בלתי מודעת. הוא ניגש באיטיות לעברה, בעודו פושט את לבושו דמוי החלוק וחושף לעיניה של נעמי את איברו הגדול והזקוף לגמרי מתשוקה אליה. היא הסתכלה באימה לכיוון הזין שלו שעמד נוקשה, גדול וסגול מרוב כלי הדם הנפוחים שמילאו אותו. היא הבינה היטב שאיבר זכרי גדול ואימתני זה הולך לחדור אל גופה לראשונה בחייה, ולבתק את בתוליה בעוד כמה רגעים.

אפוליניוס התקרב לאיטו למיטה ורכן על ברכיו. הוא התכופף וזחל על מיטת האפריון לעבר גופה של הכלה הצעירה, שהיה מוטל פתוח לרווחה בהצעה מינית שלא הייתה מודעת לו.

אפוליניוס הרכין את ראשו בין רגליה הפשוקות והביט מקרוב בחור הכוס שלה, בוחן בקפדנות את כל קפלי ערוותה הפתוחים לרווחה. מתחת לפות שלה, כמו וורד סגור, שכן לו פי הטבעת הקטן של הכלה היהודייה הצעירה. "יותר מאוחר נגיע גם אליו", חשב לעצמו בהנאה תאוותנית.

הוא שלח את שתי ידיו ואחז בירכיה הלבנות הפשוקות לכל עבר ומשך אותה אליו. אפוליניוס קירב את פיו לשפתי הפות החיצוניים שנפערו למולו בהזמנה, שלח את לשונו והתחיל ללקק את המרקם הפנימי של הכוס שלה. נעמי פערה את פיה בהפתעה לתחושת לשונו על איבר מינה ועצמה את עיניה, מתמסרת לתחושות המענגות הראשוניות האלו.

הוא אחז בה בנחישות וברוגע ופישק את ירכיה בידיו הגדולות, והמשיך ללקק ולמצוץ את השפתיים של הנרתיק שלה מרטיב אותם ביסודיות ברוקו. הוא עשה את דרכו באמצעות לשונו, לכיוון הדגדגן הנפוח שהזדקף ופרץ מתוך הקפלים של שפתי הכוס שלה. נעמי היתה מגורה מאוד והתחילה להתנשם עמוקות במהירות, התחושות האלה היו תחושות ראשונות בשבילה, והיא התמכרה אליהם בחופשיות.

היא התחילה לפלוט חומרי סיכה טבעיים מתוך הנרתיק שלה, אל תוך פיו החוקר אותה. הוא שתה את מיציה בתאווה בעודו ממשיך ללקק ולמצוץ את הדגדגן שלה. לכל כלה יהודייה כמו גם לנעמי היה טעם ייחודי משלה והוא התענג עליו כל פעם מחדש.

נעמי הרגישה את הפורקן שלה מתפרץ מתוכה, זרמים מטורפים לחילופין של קור וחום שטפו את גופה והיא הרגישה לחץ מצטבר באגנה. נעמי הרגישה שמשהו בה הולך להתפוצץ ואין לה שליטה על עצמה. היא התחילה להיאנק ולגנוח בלי הפסקה "אהההה, אהההה".

אפוליניוס המיומן המשיך ללא הרף בתנועות לשונו המצליפות על הדגדגן התפוח והנוקשה. באצבעות ידו האחת שפשף אותו מדי פעם, לוחץ ומשחרר בעודו ממשיך ללקק ולמצוץ אותה עם לשונו ללא הפסקה.

נעמי התפרקה והתחילה לצעוק בשיחרור מטורף, "אהההה, אההההההה, די, די, מה אתה עושה לי" והיא גמרה בגניחות קולניות ובדמעות כשהגיעה לשיאה המיוחל.

אפוליניוס התרומם וגהר מעליה, ממקם את גופו מעל גופה הנהדר של הכלה הצעירה והמתנשפת. נעמי ראתה אותו מתקרב ורוכן מעליה. היא ראתה את התאווה בעיניו וידעה שרגע האמת הגיע. היא הסתכלה בחרדה בזין הקשה והפועם שנטף נוזלי קדם-שפיכה. פרושה וכנועה לפניו, נעמי ידעה שהנציב הנוכרי עומד לחדור אליה ולכבוש אותה. הכלה היהודייה הצנועה ידעה שהיא הולכת להיבעל לערל יווני זה ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות נגד זה.

רוכן על ברכיו, בין רגליה הפשוקות לרווחה, הוא שיפשף את ראש הזין הסגול והנפוח שלו לאורך החריץ שלה מתכונן לחדור אליה. הוא מיקם את איברו מול הפתח של הכוס שלה ופגש בעיניה המפוחדות.

הוא אהב את הרגעים האלה שלפני החדירה המיוחלת. הוא הביט בתאווה אל תוך עיניו של היצור היפה שהוא עמד לכבוש. כשהבינה שהוא עומד להיכנס אל תוכה, נעמי הסבה את מבטה המבויש, בעודו מתחיל לדחוף את איברו הפועם לתוך החריץ של הכלה הנאנקת. זה היה אחד הרגעים האהובים עליו ביותר בטקס הזה, לנעוץ את גבריותו לתוך הכוס הבתולי, הצר והחם של כלה יהודיה צעירה ויפה – ולכבוש אותה לראשונה.

הוא דחף ולחץ את איברו אל תוכה, מתענג על הפתח הצר של בתולה זו שכאילו ינק בעוצמה את ראש איברו. ואז בעודו דוחף עוד קצת אל תוכה הוא נתקל במחסום הגמיש  – קרום הבתולין שלה. "מצויין, היא באמת בתולה", חשב לעצמו אפוליניוס.

הרבנים היהודיים נהגו להתיר לפעמים בתקופה זו לחתן לבוא על כלתו בתקופת האירוסין, כדי שהפעם הראשונה של האשה תהיה עם בעלה. זה לא היה המקרה הפעם, לשמחתו הוא גילה שנעמי אכן היתה בתולה.

נעמי הרגישה באימה איך איברו הגדול חודר ופולש לתוכה ואז נעצר, הוא הסתכל לתוך עיניה המוטרפות מפחד ואמר בעדינות המנוגדת מאוד לאופיו. "זה קצת יכאב עכשיו נעמי, אבל זה יעבור מהר את מוכנה?" היא הנהנה בחוסר אונים, וכי היתה לה ברירה. ואז באבחה אחת אפוליניוס נעץ את איברו בתוכה פורץ בתנועה מהירה אחת את מחסום בתוליה. היא צרחה מכאב חד, דמעות פרצו ממנה בעודה מתכווצת סביב האיבר הפולשני שבתוכה, מעצימה עוד יותר את העונג שלו.

הוא נעצר לרגע מעבר לשער הפרוץ לרווחה, איברו נעוץ בחלקו בתוך איבר מינה המדמם. הוא נתן לה להסתגל מעט לתחושת המלאות של איברו בתוך איברה המתרחב סביבו, ואז לאט לאט בדחיפה אחת ארוכה והחלטית שקע כל כולו בתוך הכוס ההדוק שלה, לוחץ ומצמיד בהנאה את שק האשכים שלו אל פי הטבעת שלה, בעודה צווחת בהפתעה ובכאב. הוא נאנק וגירגר בהנאה, בדיוק לתחושה ההדוקה והצרה הזו הוא ציפה כל פעם מחדש עם כל כלה שהוא כבש.

הוא השתמש בברכיו לפשק את רגליה זו מזו ולאחר מכן הוא כופף את ברכיה לעבר כתפיה, מועך באמצעותם את שדיה הגדולים, כשרגליה החטובות והארוכות נחות על כתפיו. נעמי יבבה בחוסר ישע, הוא ריתק אותה בתנוחה זו והפך אותה חסרת אונים לגמרי לשליטתו המלאה. הוא נשען על ידיו והעביר את אגנו אל התנוחה המיטבית, הוא רצה להשתמש בכל גופו על מנת להחדיר את הזין שלו אל תוכה. בשליטה מלאה על הכלה הצעירה והענוגה, הוא התחיל לבעול אותה.

אפוליניוס מעך אותה עם משקלו בצורה מכוונת עם כל מהלומה שלו אל תוכה. הוא הגביר את הלחץ של ברכיה על פלג גופה העליון, על ידי שתמך את עצמו בידיו הלוכדות את ברכיה. הוא השתמש במתכוון במסה שלו להחזיק את כל גופה במקום בעודו דוחף את גבריותו בעוצמה שוב ושוב לתוך גופה. נעמי צרחה בהיסטריה חייתית עם כל דפיקה ודפיקה שהיא קיבלה אל תוכה.

הוא הרים את גופו מעליה בעודו נשען על ידיו, שלף את כל איברו עד שרק הקצה שלו היה בתוכה, ואז בדפיקה אחת ארוכה חדר אליה עד עצם האגן שלו, דוחף את גופה באלימות אל תוך המזרן עם כל מכה, חוזר על התנועה שוב ושוב. הביצים שלו מכים בכל טפיחה על פי הטבעת שלה, ברעש רטוב של דם ונוזלי גוף שנזלו ממנה בלי הפסקה. נעמי צרחה וצווחה ללא הרף, בעודה נדפקת ללא רחמים. השומרים בחוץ חייכו לעצמם בחיוך ידעני למשמע הקולות, אפוליניוס עשה את זה לכל הכלות והם תמיד נהנו לשמוע את קולות המחאה של היהודיות, בעודן נכבשות ונבעלות בגסות.

הוא זיין אותה מהר יותר ויותר, הולם בה שוב ושוב בלי הפסקה בקצב הולך וגובר. היא הרגישה מתוחה ומלאה והחיכוך האלים של איבר מינו בתוכה גרם לה לתחושות לא מוכרות של עונג מעורב בבהלה לנוכח המשגל האלים. לא כך היא תיארה לעצמה את מעשה האהבה. אפוליניוס פשוט השתמש בה להנאתו ועשה את זה באגרסיביות מכוונת.

הוא שיחרר את ברכיה והזדקף מעט, מאפשר לה למתוח את רגליה לצדדים בהקלה אמיתית. אך הוא המשיך לדפוק אותה ללא הפסקה, מוציא ממנה יפחות בכי ועונג חליפות.

אפוליניוס שלח את שתי ידיו ואחז בשני שדיה הגדולים, חופן ולש אותם אחד אחרי השני ואז התכופף לעברה ובעודו בועל במרץ את הכלה הכנועה התחיל למצוץ ולנשוך את פטמותיה בהנאה. נעמי הרגישה זרם חשמלי מעוור מטלטל את גופה. "אההה" נעמי צעקה בתדהמה, מגבירה ללא משים את האחיזה היונקת של הכוס שלה על הזין שלו, הוא נאנק בהנאה.

נעמי הרגישה את טפיחת הביצים שלו המכות בישבנה. היא התחילה באינסטינקטיביות לנוע תחתיו בתנועות אקטיביות משלה, בתגובה לירכיים של הגבר הזה העולות ויורדות בין הברכיים הפשוקות שלה. גופה נע כמו במין מחול מטורף בעוד שדיה הגדולים רוקדים וקופצים להם מעלה ומטה, ימינה ושמאלה להנאתו הגדולה של אפוליניוס.

הוא התענג על חום ורכות ירכיה הפנימיות של כלה צעירה זו שאחזה בו עכשיו בתשוקה, בעוד הוא משתמש בהנאה בגופה. אפוליניוס השתמש בכל כוחו ומשקלו על מנת לדחוף את אגנו אל תוכה, מועך את ירכיה בעוצמה אל המזרן עם כל מהלומה כשהוא מזיין אותה בעוצמה פראית.

ואז היא הרגישה את התחושה המוכרת כבר של האורגזמה מתחילה בפטמות שלה, יורדת כמו חוט אל איזור טבורה ומצטברת לה בין ירכיה הפשוקות לרווחה, שעברו התקפה חסרת רחמים בעשר דקות האחרונות.

"אווו, זה כל כך טוב", מלמלה, "אל תפסיק, תן לי עוד" בעוד אפוליניוס המחוייך לא מפסיק את המהלומות שלו אל תוכה. ואז היא התפרקה בשיא שני בעודה צועקת ומתנשפת בשיחרור.

אפוליניוס התחיל להתנשף ולהיאנח, השיחרור שלו עצמו היה כבר קרוב, הוא ידע. הוא דפק באגרסיביות את הכלה המסכנה הזאת במשך כרבע שעה ללא הפסקה, והוא לא יכול היה להחזיק מעמד יותר מדי. הוא גנח ונאנק עם כל דחיפה ודחיפה של איבר מינו עמוק לתוכה. נושף ונאנק מעליה, הוא הרגיש את השיא שלו מגיע. הוא התחיל לנהום בהנאה כשהרגיש את הזרע שלו מטפס מהביצים שלו הכבדות והמלאות עד להתפקע. ואז בעודו גונח ונוהם עמוקות, הוא דחף את עצמו בחוזקה אל תוכה בפעם האחרונה, מהדק ולוחץ את הביצים שלו אל פי הטבעת שלה. הוא התחיל לצעוק, "אני גומר, אהה, אני גומר, קחי את הזרע שלי אל תוך הרחם היהודי הנשוי שלך".

נעמי שכבר היתה חסרת נשימה מהמשגל המתיש, הרגישה את המטח הראשון של הזרע מכה בתוכה ואחריו עוד מטחים ששטפו אל תוכה בגלים אין סופיים. הכוס הצר שלה לופת את הזין הפועם ומשפריץ בתוכה, כאילו מוצץ ויונק ברעבתנות את זרעו אל תוך רחמה. הוא ירה אל תוך הכוס שלה את זרעו והזריע אותה ללא הרף במשך דקות ארוכות, בעודו זועק ללא הפסקה בקולו החייתי עם כל פעימה.

השומרים בחוץ חייכו בהנאה למשמע זעקות האורגזמה הפראיות של המפקד העליון שלהם. הם גיחכו איש לחברו באומרם, "אפוליניוס הגבר פתח עוד כלה יהודיה, ועכשיו הוא ממלא אותה בזרע יווני משובח".

לבסוף, זה נגמר. נעמי המותשת נאנחה כשהרגישה את איברו יוצא ומחליק ממנה. אפוליניוס התגלגל מעליה על גבו ונשכב לידה באפיסת כוחות, בעודו מסדיר את נשימתו. ריחות של זיעה, זרע ונוזלי גוף נישאו בחלל החדר.

נעמי שכבה ודמעות זולגות מעיניה, היא כעסה על עצמה ועל גופה שבגד בה ברגע האמת בהתמסרו אל ההזדווגות החייתית שהיא חוותה לראשונה מגבר זר. היא הרגישה שהיא בגדה בבעלה הטרי, אותו נשבעה לאהוב ולכבד.

אפוליניוס הזדקף ממקומו וקם מהמיטה לרחוץ את עצמו משאריות דם הבתולין והזרע שדבקו לאיברו. הוא הביט בהנאה ביצור היפה והמותש אותו גמר להרביע להנאתו. נעמי נשארה באותה תנוחה בו עזב אותה, רגליה מפושקות לרווחה והיא מתייפחת ונאנחת, אבלה וחפוית ראש. מבטו החוקר בלש לעבר איבר מינה הפעור והמורחב מרוב שימוש, הוא נהנה לראות שוב כבכל פעם עם כל כלה חדשה, את זרעו הסמיך גולש באיטיות ובחן מתוך הכוס המשומש והמדמם.

הוא אסף את הסדין המוכתם בדם ובזרע, וקרא בקול לשומרים שנכנסו מיד, מזילים ריר למראה הכלה העירומה והחושנית ששכבה מותשת וכה חשופה למולם. "לכו תראו לבעל ולמלוויו היהודים. היא הייתה אכן בתולה ובעלה צריך לראות את העדות החותכת לתומתה. הוא צריך להיות גאה במתנה שהוא נתן למלכנו האלוהי", ציווה אפוליניוס על חייליו.

דלת חדר האוכל נפתחה, עת הופיעו בפתח החיילים ונופפו בסדין בשעשוע אל מול קבוצת היהודים שחיכו במתח ובחוסר אונים. אלעזר שהספיק קצת להתפכח מיין התפוחים התוסס שאדיו שטפו את מוחו, קלט את הסדין המוכתם מדם וכתמי זרע, והמשמעות של המחזה היכתה בליבו כפגיון. אשתו סיימה להיבעל על ידי הנציב הרשע אפוליניוס ובתוליה נחמסו ממנה וממנו עצמו, על ידי איש אטום זה.

"כלתך הייתה אכן בתולה, כנראה שעכשיו היא כבר לא…" גיחכו השומרים בצחוק גס. "במו אוזנינו שמענו מעבר לדלת את זעקות ההנאה והעונג שלה, בעוד הנציב משגל אותה", הוסיפו לדקור את החתן המסכן.

אלעזר המסכן קרס אל הרצפה בזעקות שבר, אבל וחפוי ראש. חבריו מיהרו להשקות אותו בעוד יין תפוחים. הם ידעו, הטקס המשפיל ממש לא בא אל סיומו, עדיף שהוא יהיה שיכור כמה שיותר.

בחדר המשכב, לאחרי כחצי שעת התרעננות ורחצה, ניגש אפוליניוס אל נעמי שהספיקה להתאושש מעט ובהתה במבט אטום בתקרה. הוא התיישב לידה חיבק אותה והתחיל ללטף את גופה הקפוא, מרגיע אותה וממלמל מילות חיבה באוזניה. הוא רצה עוד סיבוב, הוא לא שבע מגופה הצעיר.

"נעמי, את יודעת לענג גבר בפיך?" שאל אפוליניוס את נעמי ההמומה. "אממ, לא, מעולם לא הייתי עם גבר… מלבדך עד היום", ענתה נעמי בקול רועד.

"טוב, הגיע הזמן ללמוד", ענה אפוליניוס בקול מלא זימה.

הוא הזדקף וישב בצד המיטה עם רגליו על רצפת האבן, והורה לנעמי העירומה לרכון על ארבע על הרצפה למולו. "עכשיו תקחי את האיבר שלי בידך ותתחילי ללטף אותו, מלמעלה למטה בתנועות קצובות, עולות ויורדות" הורה אפוליניוס.

נעמי התמקמה כפי שצוותה, הושיטה את ידה בהיסוס ואחזה את איברו הרפוי בידה. היא התחילה להניע את ידה סביבו כפי שהורה לה. הזין שלו התחיל להזדקף ולגדול למגעה, אל מול עיניה המשתוממות.

"יופי, את מתקדמת מצויין. עכשיו תכניסי את ראש האיבר לפיך, ותתחילי למצוץ ולינוק ממנו כאילו הוא קנה סוכר. אל תפסיקי להניע את ידך מעלה ומטה סביבו. את רואה את הביצים שם למטה?! תעסי אותם מדי פעם ביד אחת ואל תפסיקי את התנועות ביד השניה תוך כדי שאת מוצצת בפיך, זה חשוב מאוד.

הוא נאנק בהנאה כשנעמי מילאה את הוראותיו בצייתנות ובהצלחה חלקית אך מפתיעה. איברו הזדקף לגודלו המלא בפיה, כשידיה הענוגות מעסות ומענגות אותו בו זמנית.

אפוליניוס רצה לזיין את השדיים הגדולים והיפים שלה. הוא הורה לה לכרוך את דדיה סביב איברו הנוקשה ולהתחיל להניע אותם מעלה ומטה סביבו. היא מילאה את פקודותיו בצייתנות, מצמידה את שדיה לאיברו הזקוף ומניעה אותם מעלה ומטה, בעודה תולה בגבר המעונג את עיניה מלאות התום.

"די תעצרי", הורה לה אפוליניוס המתנשף אחרי כמה דקות. הוא לא רצה לגמור כל כך מהר, היו לו כל כך הרבה תוכניות וציפיות מה לעשות עם הכלה היפה שנפלה בחלקו.

"אני רוצה אותך על ארבע על המיטה, אני הולך לבעול אותך שוב", ציווה אפוליניוס בקול משתוקק. נעמי נחרדה מהדימוי שעבר בראשה למשמע התנוחה שבו רצה לקחת אותה. זו היתה תנוחה שחיות מזדווגות, לא בני אדם, היא הרגישה מושפלת.

אך בלי לומר מילה נעמי נעמדה בשפתיים חשוקות, עברה לצד של מיטת האפיריון, רכנה קדימה אל ארבעותיה, פישקה את רגליה והתכופפה קדימה. היא דחפה והרימה את ישבנה לתנוחה הרצויה לו והמתינה. החריץ של הישבן שלה נפתח לשניים חושף את פי הטבעת הוורדרד מעל ערוותה הנוטפת עדיין מזרעו. הקפלים הבשרניים של שפתי הפות שלה נפתחו וחשפו את כל החריץ של הכוס שלה לעיני אפוליניוס המשתאה.

הוא נע לעברה וחיכך את הזין שלו לאורך החריץ הנוטף שלה, מסכך את איברו במיציה ובזרעו שזלגו ממנה בחופשיות. נעמי הרגישה אותו ממקם את הזין שלו במרכז פתח הכוס שלה, מושך את לחיי ישבנה לצדדים ודוחף חזק אל תוכה. נעמי התפתלה ונאנקה. הוא אחז בירכיה ומשך את גופה לעברו, דוחק את ראש הזין הזקור דרך שפתי הכוס שלה שהתרחבו סביבו. נעמי צווחה בתדהמה לתחושת החדירה הפתאומית אל תוך איברה הדווי עדיין מהמשגל הקודם.

הוא התחיל לדחוף עמוק יותר ויותר אל תוכה. הכוס הצר של נעמי להט מרוב עונג מה שגרם לה להתכווץ סביב הזין שלו ולהגביר את העונג שלו מגופה הצעיר. הפתח החיצוני שלה לפת אותו בחיבוק חם. עוד דחיפה חזקה והוא היה שוב עד הביצים שלו בתוכה, משלים את החדירה שלו אל תוכה וכובש אותה מחדש. הוא הופתע לשמוע את הזעקה של נעמי: "אה, כן, קח אותי, קח אותי. זה כזה טוב," ייבבה.

אפוליניוס התחיל לנוע בתנועות ארוכות ומהירות, חודר עמוק ונסוג מתוך הכוס שלה. לוחץ את שיער הערווה שלו בכוח אל תוכה עם כל מכה שהרעידה את ישבנה הענוג. הוא הרגיש את הכוס שלה אוחז את בסיס הזין שלו באחיזת יניקה, כשהוא דוחף לתוכה שוב ושוב עמוק ככל יכולתו.

נעמי ניסתה לשמור על יציבתה ככל האפשר כנגד הדפיקות והמכות האגרסיביות של אפוליניוס אל תוכה. היא נחדרה שוב ושוב, מתמסרת בכניעה לשליט החזק והגברי הזה, מאפשרת לו לקחת אותה בחופשיות ככל שירצה. שדיה הגדולים התנדנדו לכל עבר בעודה נדפקת בברוטליות על ידי אדון הארץ. אפוליניוס אחז בפלחי ישבנה והזיז אותם לצדדים, צופה בהנאה בזין שלו נכנס ויוצא מתוך כלה כנועה זו.

אפוליניוס רכן מעליה ובעודו בועל אותה בתנועות מהירות, שלח את ידיו ואחז בכתפיה, מושך ומצמיד אותה אליו. וכך בעודו אוחז בכתפיה הוא הגביר את קצב תנועותיו, חודר עמוק יותר ויותר לתוך הכוס הצעיר שלה. הוא שלח את ידו ואחז בשיערה הכהה, מושך את ראשה לעברו. הוא רכב עליה וזיין אותה כאילו הוא דוהר על הסוסה שלו, כששערה משמש לו כרסן לשלוט על תנועות גופה.

הוא גישש לרגע ואחז בשתי ידיו בשדיה הגדולים המתנדנדים תחתיה בפראות, לש ומועך אותם. חולב וצובט את פטמותיה בידיו הגדולות.

מדי כמה דקות הצליף בכף ידו שוב ושוב על ישבנה המאדים, פעם מימין ופעם משמאל, גורם למירב הנאתו הסדיסטית לזעקות כאב מהכלה המושפלת. נעמי ידעה, הוא פשוט משתמש בגופה להנאתו כמו קדשה, כמו זונה. היא בכתה ללא קול.

אפוליניוס נהנה מהתפקיד שלו בתור הנציב של המלך, שנתן לו הזדמנויות אין ספור לבעול כלות צעירות כמו נעמי. הביצים שלו היו מלאות וכבדות, והוא גיחך למחשבה שהוא הולך למלא בזרעו בשנית כלה צעירה – אשתו היהודייה והטריה של נתין שלו. הוא קיווה בכל מאודו שהוא יצליח להפרות אותה הלילה בזרעו ולהכניס אותה להיריון, הוא יעשה כל מאמץ שזה יקרה. הוא תחב את הזין שלו עמוק שוב ושוב לתוך הכלה היהודייה המתמסרת לו, מתקרב ללא הרף אל הפורקן שלו. הוא נהם ונאנק בחייתיות, אחז בשדיה הגדולים בעוצמה, נתן דחיפה אלימה אחרונה אל מעמקיה וגמר בזרם שוטף, יורה את זרעו עמוק בכוס של נעמי ומזריע את הכלה הכנועה בפעם השניה באותו לילה.

כשהרגישה את המטח הראשון שלו בתוכה, נעמי חשה שהיא מגיעה לשיא שלה. היא התחילה ליילל ולזעוק בהנאה,"אה, אה, אההה, אהההה!". היא צעקה שוב ושוב עם כל מטח של זרע שמילא אותה, בעוד אפוליניוס נוהם כשהוא מרוקן את הביצים שלו בתוכה שוב ושוב, ממלא את רחמה בזרעו.

במהלך שעות הלילה הארוכות, עם הפוגות קצרות – בעל אותה אפוליניוס שוב ושוב בכל תנוחה אפשרית. הוא זיין אותה על הרצפה בעודה שוכבת פשוקת רגליים על עור הדוב הפרוש תחתיה. רכב ודהר עליה על הספה כשהיא שעונה על גב הספה וישבנה מופנה אליו. למצוותו גם רכבה עליו נעמי, הזין שלו נעוץ עמוק בתוך הכוס שלה, הציצים הגדולים והמגרים שלה מתנדנדים בפראות מול פניו כשהוא אוחז בהם ויונק מהם בלי הפסקה. כל זיון מסתיים כשהוא מקפיד להזריע אותה בכל פעם ולמלא את רחמה שוב ושוב בזרעו, בעודו זועק בהנאה.

לאקורד הסיום, העמיד אפוליניוס את נעמי על ארבע על מיטת האפריון, שימן אותה היטב בזרעו שזלג וטיפטף ממנה ללא הרף וחדר עמוק אל תוך ישבנה דופק אותה בפי הטבעת בעוצמה וללא רחמים. הוא היכה והצליף על ישבנה האדום שוב ושוב, לקול צעקות השבר והכאב של נעמי המסכנה, שלא הפסיקה לבכות ולהתחנן על נפשה. סוף סוף, הוא נצמד אליה בזעקת הנאה ופורקן ושפך את מטען זרעו אל תוך החור האחורי שלה. הוא נסוג ממנה ונעמי קרסה על המיטה בכאב, נאנחת אנחת רווחה בתקווה שהסיוט נגמר.

הוא לא נגמר…

אפוליניוס קרא לארבעת שומרי ראשו הנאמנים שעמדו מחוץ לחדר כל העת והקשיבו בהנאה לקולות המשגל, זעקות ההנאה, המחאה והכאב שבקעו ממנו. הם מיהרו להיכנס, מביטים ברעב בנעמי העירומה והתשושה, שאפילו לא ניסתה לכסות את עצמה מרוב עייפות.

"הזונה היהודייה הזו שלכם, זיינו אותה ככל שתרצו, יש לכם שעה עד עלות השחר", אמר אפוליניוס בחיוך מרושע למראה נעמי שפערה את פיה באימה. השומרים חייכו בהנאה והתחילו לפשוט את בגדיהם במהירות.

"בבקשה, בבקשה לא. אסור לכם לעשות את זה, אין לכם זכות", מחתה נעמי ותלתה מבט מתחנן באפוליניוס. "עשיתי כמצוות המלך ונתתי לך להשתמש בגופי כאוות נפשך, עכשיו תן לי ללכת אל בעלי", היא יבבה בתחנונים.

"הגוף שלך עדיין שלי ואני מחליט לתת אותך כפרס לשומרי הראש הנאמנים שלי. את יכולה להיכנע ולעשות את המוטל עליך מרצון, או שאני אביא את כל חיל המצב שיאנוס אותך, הברירה בידייך".

נעמי התייפחה בהשלמה כשהבינה שאין לה ברירה ונשכבה על המיטה בהכנעה דוממת. השומרים העירומים ניגשו אליה בשקיקה, איבריהם הזקורים כבר מרוב תשוקה מתנדנדים בקורבם לעבר נעמי שהיתה אחוזת אימה. אחד מהם פישק את רגליה, מיקם את עצמו מול חור הכוס המשומש שלה וחדר באבחה אחת לתוכה, מתחיל לזיין אותה במהירות כמו פר הרבעה מיוחם. השומרים האחרים רכנו מצידי גופה וחפנו בהנאה את שדיה הגדולים שהטלטלו בפראות לקצב הדפיקה שהיא קיבלה מהשומר שבין רגליה.

"תחזיקי את הזין שלי ביד, זונה יהודיה", הורה השומר שלימינה. "כן, תאונני לי, תשפשפי לי את הזין חזק". היא צייתה בעודה מתייפחת בשקט, מניעה את ידה השמאלית הלוך ושוב סביב איברו הנפוח. השומר שלימינה לקח את ידה הימנית והניח גם אותה על איברו הזקור, מורה לה לענג אותו כמו את חבירו. השומר הרביעי שנשאר מיותם קצת, רכן ליד ראשה ותקע את הזין האדום והנוקשה עמוק אל תוך פיה, משתמש בו כבחור זיון נוסף.

וכך כבמשחק כיסאות מוזיקליים, הם השתמשו בגופה כבשלהם, מתחלפים במיקום עם כיוון השעון. כל אחד בתורו דוהר עליה ומזיין לה את הכוס, ואז מפנה את מקומו לחברו ועובר ליהנות מידיה המענגות או לדפוק את פיה המפנק הפעור לרווחה.

נעמי מעולם לא הרגישה כל כך מנוצלת, כל כך מוחפצת. אפילו הנציב היה עדין יותר מהם ובוודאי יותר נקי. הם לא התקלחו כבר הרבה זמן, וריחות הגוף והזיעה שלהם הגעילו אותה. רגליה הוחזקו בכל העת מפושקות ומתוחות רחב ככל האפשר, כשבכל רגע נתון אחד מהם בועל אותה בתורנות בתנועות חייתיות, מטיח את גופה אל המיטה באלימות. שני שדיה נחפנים ונילושים ללא הפסקה על ידי שניים אחרים, כשהיא אוחזת בשתי ידיה העייפות את שני איברי המין הגדולים שלהם הרטובים מנוזלי הגוף שלה עצמה, משפשפת ומענגת אותם בתנועות חלקיות, איטיות ומותשות. פיה המתוח עד קצה גבול היכולת נחדר עד ידי איבר נוסף, פולש אליה עד הגרון שוב ושוב. בעוד היא מגרגרת ומשוועת לאוויר וריר נוטף מצידי פיה ללא הפסקה. היא היתה כלי לסיפוק צרכיהם והיא הבינה זאת טוב מאוד.

וכך אחרי זמן שנראה כמו נצח, השומר שבטש בהנאה בין רגליה התחיל לנוע בתנועות תזזיתיות יותר ויותר, מודיע על פורקנו הממשמש ובא בגניחות תאווה כשל חזיר שחוט. הוא נתן דפיקה חזקה אחת אחרונה, החדיר את הזין שלו הכי עמוק שיכול היה בתוכה והתחיל לצרוח, בעודו יורה את מטען זרעו עמוק בתוך הכוס שלה.

הוא נשאר בתוכה, מוודא שהוא רוקן את זרעו עד הטיפה האחרונה בתוך נעמי החצי מעולפת. אחרי כמה דקות הוא נסוג ושלף את עצמו ממנה, מפנה את מקומו לשומר הבא שמיהר לחדור אל החור הפעור והמשומש, ממנו נטף וזלג ללא הפסקה זרעו של השומר הראשון.

לא נראה היה שזה הפריע לשומר השני כלל. גם הוא, אחרי כמה דקות של משגל אגרסיבי, התחיל לזעוק בהנאה כשהוא יורה את מטען זרעו עמוק אל תוך רחמה, במטחים כבדים וארוכים.

כך עברו עליה גם השניים האחרונים כשהיא חצי מטושטשת, מקפידים גם הם לפרוק את מטענם בתוך הכוס העייף של הכלה היהודיה, מזריעים אותה בהנאה בזרעם המטונף.

אפוליניוס שצפה כל העת בסיפוק בשומריו העושים בה כחפצם, הודיע לכולם שהחגיגה נגמרה – השחר עלה בחלון. "את חוזרת לבעלך, תתלבשי ותתארגני".  נעמי התחילה לבכות בהקלה כשהבינה שסוף סוף הסיוט נגמר. היא התרוממה בקושי ממקומה, כל גופה כאב. ירכיה שהוחזקו פשוקות, פעמו והיא בקושי הצליחה לסגור אותן. "אני יכולה לרחוץ את עצמי שם למטה?", שאלה את אפוליניוס בהשתנקויות של בכי, היא לא רצתה להופיע כך לעיני אלעזר בעלה וכל המלווים שהיו מכריה מהכפר. היא היתה נבוכה ומושפלת. "לא, תתרחצי בבית אין זמן, בעלך מחכה", פסק אפוליניוס בקור.

נעמי התלבשה אט אט, מהדקת חזרה את יריעת הבד באמצעות סיכת הנוי חזרה אל כתפה. היא התלוותה אל אפוליניוס קצר הרוח ואל שומריו שכבר הספיקו להתלבש, בעודם מריצים בדיחות גסות שוב ושוב על ביצועיה במיטה וכמה שהם מרוצים מהשירות שהיא נתנה להם עם גופה. אפוליניוס חייך בשביעות רצון, שומרי הראש שלו אהבו את סוג הבונוס הזה שהוא נתן להם מדי פעם. הם פסעו חזרה במסדרון בדרכם אל חדר האוכל, כשנגני החצר שהבחינו בתהלוכה התחילו להרעים בתופים ובחצוצרות.

אלעזר וחבריו היהודים קמו ממקומם, זה הסימן, הם ידעו. הנציב בדרכו להחזיר את הכלה לבעלה והם יהיו סוף סוף חופשיים ללכת. הם הביטו בציפיה אל הפתח ואכן כעבור כחצי דקה, הופיע אפוליניוס מלווה בשומרי ראשו כשהוא אוחז בחזקה וגורר אחריו את נעמי הכושלת, שבקושי עמדה על רגליה. לא קשה היה לחתן וחבריו היהודים להבין, שנעמי עברה שימוש יסודי ומסיבי שהשאיר אותה תשושה עד לאפיסת כוחות.

אפוליניוס אחז בנעמי ונעמד אל מול בעלה שליבו יצא אליה מרוב רחמים. אפוליניוס קרא בקול גדול שכולם ישמעו את העיוות שצץ בראשו לפתע, כאילתור אפילוגי לטקסט הטקסי שנועד להשפיל את הנתינים היהודיים:

"אני אפוליניוס נציב המלך אנטיוכוס הגדול אשר ביהודה, מוסר בידיך בחזרה את כלתך נעמי לאשה למשך שארית חייך. עליך להיות גאה בה שהיא אכן עינגה את נציב המלך עד למאוד בפיה, בשדיה, בערוותה וגם בחור האחורי אשר גברים ונשים שווים בו".

אפוליניוס וכל החיילים הביטו בהנאה ובשמחה לאיד באלעזר המושפל מתכווץ על מקומו, כשהוא קופץ את אגרופו בכעס ובתסכול. חבריו היהודים מיהרו לתפוס אותו שלא יאבד שליטה, הרגיעו אותו בלחש ודיברו על ליבו. כשאפוליניוס היה משוכנע (קצת בצער) ששום פרובוקציה לא תבוא מהם, הוא דחף את נעמי בגסות לעבר בעלה ככלי אין בו חפץ. נעמי כשלה אליו על רגליה הרועדות וכמעט נפלה. אלעזר רץ מיד ואחז בה, תומך בה ומחבק את גופה הרועד אליו בחיבוק מנחם.

השיירה מיהרה להתארגן ולצאת מהמבצר, בעוד החיילים והשומרים מלווים אותם בקריאות זימה, שמחה לאיד וגלי צחוק היסטריים. היהודים נסוגו אבלים וחפויי ראש, זו הייתה גלולה שהם היו חייבים לבלוע, אבל הם נשבעו שיום יבוא והנציב וחייליו ישלמו על כל זה וביוקר.

עם הגיעם חזרה למודיעין ולא הרבה לאחר שהתמקמו בביתם החדש, תבע אלעזר המתוסכל מכלתו ברמז ברור שהוא רוצה לממש את זכותו עליה בתור בעלה. נעמי המבוהלת שעדיין היתה כואבת ודואבת ואיבר מינה עדיין היה מורחב מהשימוש שהוא עבר ומטונף בזרעם של אפוליניוס ושומריו, התחננה אליו להמתין עוד יום. אלעזר נעתר בחוסר רצון, כשהוא הבין שטוב לא יצמח לו מזה אם הוא יכריח אותה על אף תשוקתו העצומה.

למחרת כשהוא בא סוף סוף על כלתו כדרך גבר באישה, הוא הרגיש למרבה תסכולו שהיא לא צרה שם למטה כמו שאשה צעירה צריכה להיות. הוא ידע בכאב גדול בדיוק למה. איברו התחכך רק במעט בדפנות איברה שהיה עדיין פעור ומורחב. הוא נאנח בתסכול כשלא הצליח לשאוב ממנה עונג כמו שהשתוקק. הוא הבחין גם בנעמי כלתו עוצמת עיניים וחושקת שפתיים, וידע שכל דבר שהוא עושה מזכיר לה את הנציב שעשה בה בדיוק את אותם מעשים לפני פחות מיממה. הוא בכה בלי קול וליבו שתת דם. נעמי המסכנה שהבינה שהוא לא מצליח להרגיש אותה, ניסתה לכווץ את איבר מינה סביבו כדי לשפר את החיכוך. זה עזר חלקית, כעבור כחצי דקה שפך סוף סוף אלעזר המתוסכל את זרעו לראשונה בתוך נעמי כלתו. לראשונה בשבילו, ממש לא לראשונה בשבילה.

נעמי פספסה את המחזור הבא שלה, היא ידעה שהיא בהיריון. המחזור שלה היה תמיד סדיר ועקבי כמו שעון. היא קיוותה בכל ליבה שהתינוק לא מאפוליניוס או אחד משומרי ראשו המסואבים.

לאחרי תשעה חודשים, נולד ילד יפה תואר עם עיניים כחולות ואף יווני מאורך וישר, שלא השאיר מקום לדמיון. הילד בוודאי לא היה של אלעזר שהיה כהה עיניים ושחום עור. אלעזר שלקח את התינוק המצווח לראשונה בידיו, הבחין בתווי הפנים היווניים וליבו נצבט. אשר יגור לו, בא. הוא הביט בנעמי שנשכה את שפתיה, היא ידעה שהוא מעכל שהתינוק אינו שלו. אלעזר חיבק את התינוק מעורר הרחמים אל ליבו. התינוק המסכן אינו אשם, הוא יגדל אותו כבנו ויעניק לו את שמו.

במהלך השנה שחלפה לה, שמה נעמי לב פתאום שהרבה תינוקות ופעוטות של חברותיה ושכנותיה, דומים להפליא לשמעון שלה.
היא הבינה פתאום בדיוק למה, כולם היו בניו של אפוליניוס הנציב.